עברית English

אינתיפדה נשית אמנותית: אמניות ערביות בישראל

                                        
כל פיגוע חבלני קשה גורר אחריו תגובת-בטן רגשית אשר מעיבה ומקשה על ההתבוננות בתהליך המתרחש לעינינו, תהליך שכיוונו הכללי, איטי ומייגע ככל שיהיה, הוא לעבר התפייסות ושלום. 
 
בשבוע שבו אירע פיגוע רצחני יש הנוטים להתבונן רק במחצית הכוס הריקה ולהסיט הצדה אירועים שמצביעים על הכיוון החיובי ועל נורמליזציה בכל מה שקשור לצמד המלים יהודים וערבים. בין אם הם ערבים תושבי השטחים או ערבים אזרחי ישראל. 
 
אני בחרתי באופציה החיובית, כיוון שאיך שלא מסתכלים על זה, תערוכתן של עשר האמניות הערביות-ישראליות, אשר תיפתח בשבוע הבא בבית האמנים בתל-אביב, היא אירוע החורג מעבר לגבולות חלל התצוגה. בלי להגזים, זוהי מהפכה בציור חי, אשר מתרחשת במגזר הערבי והדיה מגיעים עד לתל-אביב במסגרת האירועים של יום האישה                    הבין-לאומי. גם הפוליטיקאים חשים בחשיבות האירוע. שניים מהם הבטיחו את נוכחותם בפתיחה: שולמית אלוני ואהוד ברק. לצדם יעמדו נציגות בכירות של נעמת ואישי ציבור מן המגזר הערבי. 
 
תערוכתו הרטרוספקטיבית של עאסם אבו-שאקרה, שהוצגה בשנה שעברה בביתן הלנה רובינשטיין במוזיאון תל-אביב לאמנות, היתה סנונית ערבית ראשונה שבישרה את הופעת האביב. מעבר לחשיבותה האמנותית, תערוכתו היוותה חידוש, אולי הצהרת כוונות: אמן ערבי-ישראלי, בן אום אל-פחם, מציג במרכז התרבות החילונית, בלב תל-אביב.                          
 
חוואג'ה ביאליק                                                          
 
הארץ לא געשה מכך שנפל דבר בישראל: לערבים הסמויים מן העין יש שגריר, שר תרבות, שמראה שיש להם מה להגיד ושמודיע שגם הוא צבר המבכה את כאב סירובו והצבתו בתוך קופסת שימורים או עציץ על החלון. כמו ביאליק, הוא שר את קינתו על החלון: "מן החלון פרח עציץ / כל היום הגנה יציץ / כל חבריו שם בגן / הוא לבדו עומד כאן".     
                   
אולם לא לאורך זמן עמד עאסם אבו-שאקרה לבדו על הקירות התל-אביביים. סנוניות נוספות הצטרפו אליו. איברהים נובאני הציג בגלריה שלוש בתל-אביב ועתה מציגות הסנוניות הנשיות הראשונות בבית האמנים בתל-אביב. מעוז אגודת הציירים והפסלים הישראלים נפתח אל היוצרים הישראלים-ערבים שבמדינתו. 
 
התערוכה היא פרי עבודה משותפת של נשים וגופים שונים: טובה אוסמן, האוצרת, ויולה וירשובסקי, יו"ר קרן לנשים יוצרות של נעמת, חברות ערביות שמימנו תמורת פרסומת ועוד. לאחר שנה של עבודה וקבלת סיוע מאמנים ומשוררים ובהם אסד עזי ומינה אליאן, נבחרו עשר האמניות המציגות מתוך עשרות אמניות ערביות-ישראליות, מוסלמיות, נוצריות ודרוזיות, אשר ממחישות את הגיוון והעושר של העשייה האמנותית שמתפתחת במגזר הערבי-ישראלי.
 
התערוכה של האמניות הערביות (נשים ולא גברים) מעוררת עניין, פליאה והשתאות ומחייבת הסבר. שירו של המשורר רוני סומק, "חוואג'ה ביאליק", הדהד בראשי למראה הבדים של האמניות הערביות: "ילדה ערביה שרה שיר של ביאליק/ וצל כנפי האוטובוס משחיר את עצי הזית/ בפיתולי ואדי ערה./ אין אם, אין אחות ועיניה מגלגלות /                     מעפעף לעפעף את רמאות הכוכבים / של חוואג'ה ביאליק / (...) וקול תפילותיו הנידחות של המואזין נפרש / כשטיח פרום על גבו של חמור/ שנגמר לו הסוס".                                                             
 
מקדש ואינטרנט                                                           
 
מי שמסתובב בימים אלה בחבל העולם שכונה בעבר 'העולם השלישי' יכול להבין בצמיחתו של עולם הוליסטי, חדש ומיוחד, שצומח מתחת לפני השטח הרוחשים והרועשים של הפוסט מודרניזם המערבי. המאפיין הבולט של עולם חדש זה הוא אותו ערבול, מיזוג והאחדה של הניגודים שבין המסורת והקדמה הטכנולוגית, הרוח והחומר, המקומי והכללי.                    בערבות אפריקה ניתן לראות בקתת חומר או קש אשר מחוברת בכבל אל מתקן אנרגיה סולרית שמספק לגרים בה תאורת חשמל ומאפשר להם להפעיל מכשיר טלוויזיה. בלון של גז מחליף את המדורה וטלפון או פקס מחברים את המשפחה המבודדת עם העולם הרחב. דוגמאות דומות ניתן לראות גם במזרח הרחוק. מקדש ואינטרנט, מסורת ומיקרוסופט                 הופכים לישות מרתקת שמגבשת תודעה חדשה. על רקע ההתרחשויות הללו יש להתבונן גם בסביבה הקרובה שלנו. 
 
שנים רבות חיה החברה היהודית-ישראלית בתוך מונוליטיות מחשבתית שסימאה את עיניה מלהבחין בערבים הסמויים מן העין שחיו בתוכה ולידה. הם עבדו, שירתו, בנו וסחרו עמנו, אך לא נבחנו במושגים של אדם פרטי בעל תודעה ייחודית. הם היו המגזר הערבי, הפלסטינים, מחבלים, אויב. הם ואנחנו.                                                      
 
את ה"אנחנו" היהודי ניתן היה לפרוט לגורמים, לזהויות ייחודיות, ולכנות בשמות פרטיים. ה"הם" הערבי היה מונוליטי, קולקטיבי, סטריאוטיפי, גזעני, גוש אדם כללי חסר מאפיינים של זהות פרטית ייחודית. לא היה קשה להרכיב קלסתרון של ה"הם" הזה, שנוצר מעמדות פוליטיות וממטענים רגשיים שהצטברו והתעבו במשך שנות דור של סכסוך מתמשך. אהבנו את הפיתה והשווארמה, החומוס והטחינה, הבקלאווה והתמר-הינדי ושנאנו את המוסיקה המסתלסלת, האישה מאחורי הרעלה והסכין המתהפכת מאחורי החיוך שמתחת לשפם.                     אהבנו את ניחוח הקפה עם ההל ואת הזעתר הצף על שמן הזית הירוק, אך בזנו לביוב הזורם בסמטאות הכפר ולעשן העולה מגללי העזים השחורות המזינות את הטאבון. בקיצור, רצינו את המזרחיות הערבית במינון של תייר מערבי שמחפש קצת אקזוטיקה אוריינטלית עם אפשרות להימלט אל חדרו הממוזג שבמלון. רצינו אותם כפועלים ושכחנו שהם בני-אדם. 
 
לא ראינו ולא רצינו לראות שהמגזר הערבי והפלסטינים אינם מקשה אחת, חסרת פנים, ולא הבחנו כי מתחת לרעלה ולכאפיה התפתחה תודעה שונה מזו שציירנו בדמיוננו. בתוכנו ולצדנו נוצרה גרסה מקומית מרתקת לבקתת הקש והאנרגיה הסולרית שהזכרתי.                                     
 
חנן עשראווי היא רק דוגמה    
                                            
האינתיפאדה היתה בבחינת המפץ התודעתי הגדול שפקח את עינינו לראות מציאות עובדתית חדשה. האינתיפאדה כשמה כן היא - התנערות. במובן המיידי, הפוליטי, זו התנערות משלטון זר, צבאי ואזרחי, תנועת שחרור לאומי שבחרה להתקומם באמצעות מרי אזרחי ופעילות טרור להשגת מטרותיה. 
 
אולם ההתנערות היתה לא רק כלפי היהודים. היתה זו גם התנערות מדפוסי חשיבה והתנהגות מקובעים, מסורתיים, שטולטלו ונפתחו לזהויות ולהגדרות חדשות. למשל, הילדים שהשליכו אבנים גיבשו ברחוב את ביטחונם העצמי ואת תודעתם החדשה. הנשים שיצאו להפגנות ול"הפרות סדר" קראו תיגר גם על סביבתם הגברית ושלחו שדרים בדבר עצמאותן והתנערותן מן המודל המסורתי של האישה המוסלמית השקטה, המופקדת על הבית והילדים. הקול הנשי נשמע ברחובות ובאולמי הדיונים של הארגונים הפלסטינים השונים. חנן עשראווי היא רק דוגמה אחת לקול זה.                                                            
 
התנערות דומה, אם כי לא בעוצמות דומות ולא מתוך אותן מטרות פוליטיות-לאומיות שהיו לפלסטינים, התרחשה בשנים האחרונות גם בקרב ערביי ישראל. תוך כדי התפתחות אישית צמחה דמותה של האישה הערביה החדשה, זו שיודעת למזג ולהכליא בין דפוסי ההתנהגות המסורתית הנדרשים בחברתה לבין מאפיינים של השכלה גבוהה, קריירה                 ועצמאות כלכלית. בד-בבד לצמיחתן האישית של הנשים, יחידות במשפחתן או בודדות בכפריהן ובעריהן, הולכת ומתעצמת ההבנה והקבלה על התנהגותן, וזו אינה נחשבת לחילול או חילון המנטליות הערבית, אלא כהתאמה לזמנים חדשים ולזמירות חדשות.                                       
 
ביקרתי בבתיהן ובסביבתן של האמניות המציגות והשתאיתי מן התגובה התומכת והמעודדת של בני המשפחה. שמחתי על הזכות שנפלה בחלקי לנער מעצמי כמה מן התוויות המוטעות שדבקו בי על המגזר הערבי. לצערי אין עדיין די כותבים ערבים שיוכלו לחדור ללב התקשורת הישראלית ולהשמיע את קולם. האמניות זקוקות עדיין לקול                   היהודי שיתווך בינן ובין הקהל היהודי-ישראלי, ממש כמו אותה ילדה ערביה שמנווטת את רגשותיה דרך שורות שירו של חוואג'ה ביאליק. אין לי ספק שבתוך זמן מה הן לא תזדקקנה למתווך יהודי, מה גם שהקול שלי, אמין ככל שיהיה, אינו יכול לסלסל את הצלילים הנכונים להן. בכל מצב אני אהיה קול גברי, יהודי-ישראלי. 
 
מתוך מודעות זו אני כותב עליהן ומבקש את סליחתן על קריאה מסולפת של עבודותיהן. הן ראויות ליותר והן ראויות לבת-קול משלהן, שתמצא את המלים הנכונות לתיאור ופירוש עשייתן.                           
 
צבע שמן על שטיח תפילה                                                   
 
עשר האמניות המציגות אינן מקשה אחת. לכל אחת יש שם וזהות ייחודית ולכל אחת יש דבר מה ייחודי לומר לנו. הן אינן מקשה אחת גם משום שכל אחת מהן נמצאת בשלב שונה במסע התודעתי-אמנותי האישי שלה, בהתנערות ממתווכים זרים לה (מערביים, יהודיים וכו') ובגיבוש הזהות החדשה.                                                          
 
מקצתן נהנות מאקט השחרור עצמו. הן נהנות לצייר ברוח מודרנית שאליה נתוודעו בשנים האחרונות, בעת שלמדו אמנות אצל מורה יהודי-ישראלי אשר פתח בפניהן ערוצי ביטוי חדשים, מערביים. בהשפעתו, שממנה עדיין לא התנערו דיין, הן נהנות להתיז ולטפטף                 צבע על גבי ניירות ובדים ברוח ציוריו של ג'קסון פולוק והמופשט האקספרסיוניסטי. אולם מבט בוחן יותר מגלה כי לא מדובר כאן בשכפול או בציטוט מכני, אלא בהסטה ובהתאמה לסביבה המזרחית. 
כך, למשל, סמייה אבו חוסיין מבקה אל גרבייה מתיזה ומטפטפת צבע שמן על גבי שטיח תפילה מסורתי או על גבי משטחי אסבסט גליים ששימשו גג למחסן בביתה. הצירוף החדש שבשטיח אינו מחלל או מזיק. נוצר איחוד וקשר מרתק בין הסלסול של הערבסקה או הפרחים הדקורטיביים לבין טפטוף הצבע הפולוקי. הציור, המכונה על-ידה "מזרח ומערב", הוא המשך לרקמה, לבישול, לכתב ולזמר המסתלסל.  
                   
בעבודה אחרת מצרפת סמייה אבו חוסיין צבעים פסטליים בצירופים של "צבעי גלידה", כלשונה, כדי לייצג באמצעותם אישה ולהציבם לצד צבעים אינטנסיביים יותר ודינמיים באופן הנחתם, כדי לייצג גבר. הטפטופים הפולוקיים נראים כמו כתב ערבי סמוך, מין גרפיטי שמספר בשפת קודים את סיפורה של האישה הערביה כיום.                                     
 
סיפורה של סמייה אבו חוסיין חוזר על עצמו אצל חברותיה בגרסאות שונות. היא נשואה ואם לארבעה ילדים, שעברה הכשרות בבישול, עזרה ראשונה, לימודי שפות, ורכשה ידע בתחומי המודעות העצמית והתרבות הכללית. לפני ארבע שנים החלה ללמוד אמנות אצל שוקי עזרא במכללת מנשה ונפתחה גם אל ה"רדי מייד" והציור המערבי המודרני. השטיחים, כלי הבית, הקטניות, הפיתות והתנור הישן הופכים למצע מוכן שמהווה             תשתית לאמירה האישית.                                                          
 
"הרבה נשים הולכות ללמוד ולעבוד ומפתחות קריירה עצמאית. גם בחוגים הדתיים מעודדים לימוד, תוך הקפדה על לבוש צנוע", אומרת סמייה. "בעלי, המשפחה והשכנים גאים בי ומעודדים אותי לעסוק באמנות נוסף על ניהול הבית".                                                   
 
גם זהאר כיתנה נהנית מעידודם של הבעל והמשפחה לעיסוקה האמנותי. "בעלי אומר לי תלכי ותשחי בים הגדול. עבודותי עדיין מושפעות מן הידע שקבלתי מן המורה שלי, אבל בשלב הבא אחפש את המקורות לעבודתי בתרבות שלנו". עבודותיה, "דיפטיכון בשחור"                      ו"שלוש דמויות", ממחישות את שלב המעבר והחיפוש הזה. מצד אחד התזות פולוקיות, מצד שני קשר אל המרקמים בקירות ובריצוף שבביתה. עוד אמצעי מעודן לדבר על הבית הערבי, דרך מבט קרוב על קירותיו.                  
 
מנוף לתודעה חדשה                                                        
 
לילה ביאצי שותלת אל תוך רישומיה, אשר מבוצעים בקו שחור נוזלי וחופשי, דימויים מרומזים, מופשטים ופגיורטיביים, של חדר ילדים וצעצועיהם. "דמיינתי את החדר ואת הילד והחפצים שיהיו בו", אומרת לילה ביאצי ומצביעה על עבודתה "ילדות". שוב, עולם ההוויה הנשית-אמהית הקרוב אליה משמש מנוף לדימוייה.                                    
 
בשיחות עמן מתברר לי כי הן אינן מדברות על אמנות רק ככלי ביטוי אסתטי, אלא כעל מנוף לתודעה חדשה, אישית, מינית, מעמדית, חברתית, דתית, אקולוגיה ופוליטית. 
 
כך, למשל, פדילה אבו-מוך יוצרת פסלים מגרוטאות מתכת וחלקי רכב משומשים. היא נעזרת בבן משפחה לביצוע ההלחמות. באחד מן האסמבלג'ים שהיא יצרה נראית דמות אנושית מרימה את ידיה, ניצבת או צומחת מתוך תל גרוטאות. פדילה אבו-מוך רואה בכך תגובה אקולוגית והתייחסות לסבל האנושי. בעבודותיה היא מרבה לשלב את סמלי שלוש הדתות מתוך חיפוש אחר אמירה מאחדת ומקרבת. היא עצמה שומרת מסורת ומקפידה על לבוש מסורתי.
 
רנדה מג'דלי, הצעירה שבקבוצת האמניות מבקע אל גרבייה, מציגה ארבעה רישומי פחם פיגורטיביים. היא רושמת צעירות יושבות או כורעות בתנוחת בכי, ללא פנים. גם היא מודעת לכך שהיא נמצאת "בשלב ניקוי הראש מן ההשפעות של המורים והתרבות האמריקנית, בדרך למציאת סגנון ודימויים משלי".
                                                  
ג'ואנה חביבי-קנדלפט, בתו של הסופר אמיל חביבי, תושבת נצרת, שייכת לדור הבוגר יותר. את הכשרתה האמנותית קיבלה אצל מיכאל גרוס, עופר ללוש ואורי ליפשיץ במכון לאמנות באורנים, אולם בעבודותיה ניכרות גם השפעות של עבד עאבדי וגרשון קניספל, שאותם                  הכירה באמצעות אביה. הרקע הנוצרי והמודעות הפוליטית-סוציאליסטית חדרו לעבודותיה ומבצבצים דרך דמויות הנשים עגומות העיניים אשר נושאות על ידיהן תינוקות, נמלטות מתוך הריסות. בציור אחד מתואר תינוק אשר מושיט את ידיו מעבר לגדרות תיל ויונים מעופפות סביבו. בעבודות מאוחרות יותר מופיעה האם ותינוקה כשהיא עטופה בקווים                    דקורטיביים מוזהבים, כמו מריה וישו באיקונה נוצרית.                            
 
אישה-ציפור                                                               
 
רג'א בקרייה, סופרת, משוררת וציירת, בוגרת אוניברסיטת חיפה, מתארת בציוריה את דמות האישה וסבלותיה באמצעות דימוי סמלי, שאותו פיתחה בסדרת עבודותיה החדשות. "חלמתי על הדימוי הזה", היא אומרת. "התחלתי לשחק עם הצבע ולממש את הדימוי שהתעצב מעצמו והתגלגל לצורה של אישה-ציפור. במידה מסוימת הדימוי מייצג אותי                    וקשור לעולמי הפנימי-אישי. הציפור מנסה להיות היא ולא מישהו אחר. היא מנסה לחרוג מגבולותיה. האישה, אשר תלויה בציפור, מנסה לקלוט ממנה חמימות, אך אינה מצליחה. בשלב מסוים, בהמשך הסדרה, נוצר פיצול בין האישה לציפור, בלי שאחת תיתן לאחרת משהו. הן עדיין קשורות בחיבוק, אך זהו חיבוק של חנק, חיבוק דוב. אולם האישה עדיין מקווה להצמיח כנפיים.".                                             
 
תמונת העולם הפסימית של רג'א בקרייה, "מוסלמית חילונית אבל עם אמונה בלב", ניזונה מניסיון חיים קשה יותר משל חברותיה לתערוכה. לדבריה, ניסיונן של נשים ערביות לחרוג מגדרות המסורת אינו פשוט ויכול לגרום התנגשות עם בני משפחה או הסביבה המסורתית, שאינם פתוחים לרצונה של האישה לממש את עצמה.                                           
 
ראידה אדון, מוסלמית שבחרה בעולם האמנות ומשלבת דוגמנות, משחק וציור, מתמודדת עם דימויים של מיניות נשית מדוכאת. סדרת עבודותיה מביאה בפני הצופים שורה של פנטזיות ארוטיות, סוריאליסטיות, שחושפות מיניות כבושה תרתי-משמע. באחד הציורים                    
נראית צעירה בהירת שיער ולבושה בבגד שקוף כשהיא רצה מבוהלת ביער. גבר, לבוש במדי צבא, אורב לה בין העצים כשסכין שלופה בידו. בציור אחר מציץ גבר מבין העצים לעבר עלמה עירומה, שרועה על האדמה. הדימויים הפאליים, כמו גם החרדה-משיכה אל החייל הישראלי, נראים כמו גרסה ערבית לחלומות התשוקה שעולים בראשה של גיבורת ספרו של עמוס עוז, "מיכאל שלי". שדים ירוקים מפשפשים באיבריה המוצנעים של אישה בכחול וכלה בשמלת כלולותיה שרועה כקורבן בין בתים מעופפים.                                                      
 
שתי אצבעות מתל-אביב                                                     
 
על שולחנה של ראידה אדון מונחים ספריהם של מארק שאגאל, פארידה קאלו ואמנים סוריאליסטים וסימבוליסטים. גם אצלה, כמו אצל אחרות, ביטוי ההתחבטויות האישיות וגיבוש הנשיות נזקק לחיזוקים ולמראי מקום של אמנים מן העבר. גם אצלה מוסטים החומרים המערביים להוויה מזרחית. 
 
ציורי המדונות או הנשים בבגדי כלולותיהן, עוטות מסיכות ומנגנות בעוד, ממחישות את פניה השונות והמשתנות של האישה הערביה בישראל, כאן, מתחת לאף, שתי אצבעות מתל-אביב. ואנחנו לא ראינו ולא ידענו.                                                                    
 
ג'ומאנה אמיל עבוד נולדה למשפחה נוצרית בשפרעם. כאשר היתה בת שמונה היגרה משפחתה לטורונטו, קנדה, ושהתה שם 13 שנה. ג'ומאנה למדה שם דרמה ואמנות (ציור וצילום). לפני חמש שנים שבה המשפחה לישראל וג'ומאנה נרשמה ללימודי אמנות בבצלאל. כעת היא עומדת לסיים את לימודיה. בעבודותיה היא עושה שימוש מגוון בצילום                       
ובציור. באחת מעבודותיה בתערוכה היא מציגה בד ערבי מסורתי, עטור באורנמנטיקה מסולסלת, מתוח על מסגרת עץ. הבד המוכן, רדי-מייד, מוצג כציור עכשווי ברוח הפטרן-ארט, תוך שהוא מציג את עצמו בלי להתבייש במאפייניו התרבותיים. זוהי דוגמה המצביעה על כיוון אפשרי נכון של חפירה בחומרים האישיים והמקומיים והעלתם לרמה של דימוי וסמל אמנותי. 
 
רנה בשארה, ילידת תרשיחא ובוגרת אוניברסיטת חיפה באמנות-יצירה, משמשת כמורה לאמנות בבית הספר המקיף בתרשיחא ומנהלת את הגלריה לאמנות עכשווית בכפר. לאחרונה היא הוזמנה כאמנית אורחת לשווייץ ותשהה שם עד לקיץ הקרוב. רנה בשארה משלבת בעבודותיה חומרי ציור מקובלים (אקריליק, צבעי מים, הדפס רשת) עם צבעים וחומרים מסורתיים (צבעי החינה, צברים יבשים ועוד). בשלוש עבודותיה בתערוכה היא משלבת קליגרפיה ערבית עם צבעוניות מופשטת בצבעי חינה, אקריליק ומים על בד. באחד מהם כתוב בכתב מסולסל: "לא תרצח!"                                                                    
 
רנה בשארה, כמו אחדות מן המציגות, הציגה בשנתיים האחרונות את עבודותיה במסגרת תערוכות קבוצתיות ותערוכות יחיד בחללי תצוגה במגזר הערבי, בחיפה, נצרת ובמזרח-ירושלים, ובתערוכות של אמנים פלסטינים בחוץ-לארץ. אולם התערוכה בבית האמנים היא החשיפה הראשונה שלה, כמו של האחרות, לקהל יהודי בלב תל-אביב.                            
 
פורסם בעיתון "דבר ראשון", "דבר השבוע", 1.3.1996, עמ' 23-19, 30.